אם יש לך חברים מתמטיקאים ששואלים אותך למה לקרוא ספרות, תן להם את הטקסט הזה. אם יש לך חברים שמשכנעים אותך שבקרוב כל הספרים יהפכו לאלקטרונים, תן להם את הטקסט הזה. אם אתם זוכרים שהלכתם לספרייה בחום (או להיפך באימה), קראו את הטקסט הזה. אם הילדים שלכם גדלים, קראו איתם את הטקסט הזה, ואם אתם רק חושבים על מה ואיך לקרוא עם ילדים, על אחת כמה וכמה קראו את הטקסט הזה.


חשוב לאנשים להסביר בצד של מי הם. סוג של הצהרת עניין.


אז, אני הולך לדבר איתך על קריאה וכיצד קריאת סיפורת וקריאה להנאתו היא אחד הדברים החשובים ביותר בחייו של אדם.


וברור שאני מאוד משוחד, כי אני סופר, מחבר של טקסטים אמנותיים. אני כותב לילדים וגם למבוגרים. מזה כ-30 שנה אני מתפרנס ממילים, בעיקר יוצר דברים וכותב אותם. ללא ספק מעניין אותי שאנשים יקראו, שאנשים יקראו סיפורת, שספריות וספרניות קיימות ומקדמים את אהבת הקריאה ואת קיומם של מקומות שבהם אפשר לקרוא. אז אני משוחד כסופר. אבל אני הרבה יותר משוחד כקורא.


יום אחד הייתי בניו יורק ושמעתי דיבורים על בניית בתי כלא פרטיים – זו תעשייה פורחת באמריקה. תעשיית הכלא צריכה לתכנן את הצמיחה העתידית שלה - כמה תאים הם יצטרכו? מה יהיה מספר האסירים בעוד 15 שנה? והם גילו שהם יכולים לחזות את כל זה בקלות רבה, באמצעות אלגוריתם פשוט המבוסס על סקרים, איזה אחוז מבני 10 ו-11 לא ידעו לקרוא. וכמובן, הוא לא יכול לקרוא להנאתו.


אין בכך קורלציה ישירה, אי אפשר לומר שאין פשע בחברה משכילה. אבל הקשר בין הגורמים נראה לעין. אני חושב שהקשרים הפשוטים ביותר באים מהמובן מאליו:


אנשים יודעים קרוא וכתוב קוראים ספרות.

לספרות יש שתי מטרות:


• ראשית, הוא חושף אותך להתמכרות לקריאה. הצימאון לדעת מה קורה אחר כך, הרצון להפוך את הדף, הצורך להמשיך גם אם זה קשה כי מישהו בבעיה וצריך לגלות איך הכל נגמר... זה הדרייב האמיתי. זה גורם לך ללמוד מילים חדשות, לחשוב אחרת, להמשיך להתקדם. לגלות שהקריאה בפני עצמה היא תענוג. ברגע שאתה מבין זאת, אתה בדרך לקריאה מתמדת.


• הדרך הקלה ביותר להבטיח שילדים יגדלו יודעי קרוא וכתוב היא ללמד אותם לקרוא ולהראות להם שקריאה זה כיף. הדבר הפשוט ביותר הוא למצוא ספרים שהם אוהבים, לתת להם גישה ולתת להם לקרוא אותם.


• אין סופרים רעים לילדים אם ילדים רוצים לקרוא אותם ולחפש את הספרים שלהם, כי כל הילדים שונים. הם מוצאים את הסיפורים שהם צריכים, והם נכנסים לתוך הסיפורים האלה. רעיון שחוק לא מוכה ונשחק עבורם. אחרי הכל, הילד מגלה זאת לראשונה בעצמו. אל תרתיע ילדים לקרוא רק בגלל שאתה חושב שהם קוראים את הדברים הלא נכונים. ספרות שאתה לא אוהב היא הדרך לספרים שאולי תאהב. ולא לכולם יש אותו טעם כמוך.


• והדבר השני שסיפורת עושה הוא שהיא מייצרת אמפתיה. כשאתה צופה בתוכנית טלוויזיה או בסרט, אתה מסתכל על דברים שקורים לאנשים אחרים. בדיוני זה משהו שאתה מייצר מ-33 אותיות ומקומץ סימני פיסוק, ואתה, אתה לבד, משתמש בדמיון שלך כדי ליצור את העולם, לאכלס אותו ולהסתכל מסביב דרך עיניהם של אחרים. אתה מתחיל להרגיש דברים, לבקר במקומות ובעולמות שלא היית יודע עליהם. אתה תדע שהעולם החיצון הוא גם אתה. אתה הופך למישהו אחר, וכשתחזור לעולמך משהו בך ישתנה מעט.


אמפתיה היא כלי שמקרב אנשים ומאפשר להם להתנהג לא כמו מתבודדים נרקיסיסטים.

אתה גם מוצא בספרים משהו חיוני לקיום בעולם הזה. והנה: העולם לא חייב להיות כזה. הכל יכול להשתנות.


בשנת 2007, הייתי בסין לכנס המדע הבדיוני והפנטזיה הראשון שאושר על ידי המפלגה. בשלב מסוים שאלתי נציג רשמי של הרשויות: למה? הרי NF לא אושר זמן רב. מה השתנה?


זה פשוט, הוא אמר לי. הסינים יצרו דברים גדולים אם היו נותנים להם דיאגרמות. אבל הם לא שיפרו ולא המציאו שום דבר בעצמם. הם לא המציאו. וכך הם שלחו משלחת לארה"ב, לאפל, מיקרוסופט, גוגל, ושאלו את האנשים שהמציאו את העתיד על עצמם. וגילו שהם קראו מדע בדיוני כשהיו בנים ובנות.


ספרות יכולה להראות לך עולם אחר. היא יכולה לקחת אותך לאן שמעולם לא היית. ברגע שאתה מבקר בעולמות אחרים, כמו אלה שטעמו מפירות הקסם, אתה אף פעם לא יכול להיות מרוצה לחלוטין מהעולם

שבו גדלת. חוסר שביעות רצון זה דבר טוב. ליו לא מרוצה

די יכול לשנות ולשפר את העולמות שלהם, להפוך אותם לטובים יותר, לעשות אותם שונים.


דרך בטוחה להרוס את אהבת הקריאה של ילד היא, כמובן, לוודא שאין ספרים בסביבה. ואין מקומות שבהם ילדים יכלו לקרוא אותם. אני בר מזל. כשגדלתי הייתה לי ספרייה שכונתית נהדרת. היו לי הורים שאפשר היה לשכנע אותם להוריד אותי בספרייה בדרכי לעבודה בחגים.


ספריות זה חופש. חופש לקרוא, חופש לתקשר. זה חינוך (שלא מסתיים ביום שבו אנחנו עוזבים את בית הספר או האוניברסיטה), זה פנאי, זה מקלט, וזה גישה למידע.


אני חושב שהכל קשור לאופי המידע. למידע יש מחיר, ולמידע נכון אין מחיר. לאורך ההיסטוריה האנושית, חיינו בזמנים של חוסר מידע. קבלת המידע שאתה צריך תמיד היה חשוב ותמיד שווה משהו. מתי לשתול גידולים, איפה למצוא דברים, מפות, סיפורים וסיפורים - זה מה שתמיד הוערך בארוחות ובחברות. מידע היה דבר בעל ערך, ומי שהחזיק בו או השיג אותו יכול היה לסמוך על פרס.


בשנים האחרונות התרחקנו מחוסר מידע והתקרבנו לשפע של זה. לפי אריק שמידט של גוגל, המין האנושי יוצר כעת מידע רב כל יומיים כפי שעשינו מתחילת הציוויליזציה שלנו ועד 2003. זה משהו כמו חמישה אקסובייטים של מידע ביום, אם אתה אוהב מספרים. כעת המשימה היא לא למצוא פרח נדיר במדבר, אלא למצוא צמח ספציפי בג'ונגל. אנחנו צריכים עזרה בניווט כדי למצוא את מה שאנחנו באמת צריכים בין המידע הזה.


ספרים הם דרך לתקשר עם המתים. זו דרך ללמוד מאלה שכבר לא איתנו. האנושות יצרה את עצמה, התפתחה, הולידה סוג של ידע שניתן לפתח, ולא לשנן כל הזמן. יש סיפורים עתיקים יותר ממדינות רבות, סיפורים שהאריכו זמן רב את התרבויות והחומות שבהן סופרו לראשונה.


אם אתה לא מעריך ספריות, אז אתה לא מעריך מידע, תרבות או חוכמה. אתה מטביע את קולות העבר ופוגע בעתיד.


עלינו לקרוא בקול רם לילדינו. קראו להם מה משמח אותם. קרא להם סיפורים שכבר נמאס לנו מהם. דברו בקולות שונים, שמרו עליהם עניין ולעולם אל תפסיקו לקרוא רק בגלל שהם למדו לעשות זאת בעצמם. הופכים את הקריאה בקול לרגע של ביחד, תקופה שבה אף אחד לא מסתכל בטלפונים שלו, שבו מניחים בצד את הפיתויים של העולם.


עלינו להשתמש בשפה. תפתחו, למדו מה המשמעות של מילים חדשות וכיצד ליישם אותן, תקשרו בצורה ברורה, תגידו למה אנחנו מתכוונים. אל לנו לנסות להקפיא את השפה, להעמיד פנים שזה דבר מת שיש לכבד אותו. עלינו להשתמש בשפה כדבר חי שזז, הנושא מילים, המאפשר למשמעויות ולהגייה שלהן להשתנות עם הזמן.


לסופרים - במיוחד לסופרים לילדים - יש חובות כלפי הקוראים שלהם. עלינו לכתוב דברים נכונים, מה שחשוב במיוחד כשאנחנו כותבים סיפורים על אנשים שלא היו קיימים, או מקומות שבהם לא היו, כדי להבין שהאמת היא לא מה שקרה בפועל, אלא מה שאומר לנו, מי אנחנו הם.


אחרי הכל, ספרות היא שקר אמיתי, אחרי הכל. אסור לנו לשעמם את הקוראים שלנו, אלא לגרום להם לרצות להפוך את העמוד הבא. אחד המשאבים הטובים ביותר למי שנרתע מלקרוא הוא סיפור שהם לא יכולים להניח מהיד.


עלינו לומר לקוראינו את האמת, לחמש אותם, להעניק להם הגנה ולהעביר הלאה את החוכמה שלמדנו מהשהות הקצרה שלנו בעולם הירוק הזה. אסור לנו להטיף, להרצות, לדחוף אמיתות מוכנות לגרונם של קוראינו כמו ציפורים המאכילות את הגוזלים שלהם בתולעים שנלעסו מראש. ואסור לנו, בשום פנים ואופן, לכתוב לילדים מה שלא היינו רוצים לקרוא בעצמנו.


כולנו - מבוגרים וילדים, סופרים וקוראים - חייבים לחלום. אנחנו חייבים להמציא. קל להעמיד פנים שאף אחד לא יכול לשנות כלום, שאנחנו חיים בעולם שבו החברה ענקית והפרט קטן מכלום, אטום בחומה, גרגר בשדה אורז. אבל האמת היא שאנשים משנים את העולם שוב ושוב, יחידים יוצרים את העתיד, והם עושים זאת על ידי דמיון שדברים יכולים להיות שונים.


תסתכל מסביב. אני רציני. עצרו לרגע והסתכלו על החדר בו אתם נמצאים. אני רוצה להראות משהו כל כך ברור שכולם כבר שכחו אותו. הנה זה: כל מה שאתה רואה, כולל הקירות, הומצא בשלב מסוים. מישהו החליט שיהיה הרבה יותר קל לשבת על כיסא מאשר על הקרקע, והגיע עם כיסא. מישהו היה צריך למצוא דרך כדי שאוכל לדבר עם כולכם בלונדון ברגע זה מבלי להירטב. החדר הזה וכל הדברים שבו, כל הדברים בבניין, בעיר הזאת קיימים כי כל פעם מחדש אנשים מעלים משהו.


אנחנו חייבים לעשות דברים יפים. אל תהפוך את העולם למכוער


אותה ממה שהיה לפנינו, לא להרוס את האוקיינוסים, לא להעביר את הבעיות שלנו לדורות הבאים. עלינו לנקות אחרי עצמנו, ולא להשאיר את ילדינו בעולם שכל כך טיפשי קלקלנו, שדדנו והרסנו.


אלברט איינשטיין נשאל פעם איך אנחנו יכולים להפוך את הילדים שלנו לחכמים יותר. התשובה שלו הייתה פשוטה וחכמה. אם אתה רוצה שהילדים שלך יהיו חכמים, הוא אמר, קרא להם אגדות. אם אתה רוצה שהם יהיו אפילו יותר חכמים, קרא להם עוד אגדות. הוא הבין את ערך הקריאה והדמיון.


אני מקווה שנוכל להעביר לילדינו עולם שבו הם יקראו ויקראו לו, שבו ידמיינו ויבינו.


מחבר: ניל גיימן